גולדפיש, דפנה שחורי | אלי הירש

השיר שפותח את "גולדפיש", ספרה השלישי של דפנה שחורי, קובע את הטון של הספר כולו: חשוף, דרמטי, זועק, מעוטר בדימויים זואולוגיים אלימים - חולדה כרותת ראש, למשל - ובכל זאת משהו בשירים נותר נגיש, רך, מבויית, מובן, כמעט מתוק.

המשוררת חשה קרועה, שותתת דם, משוסעת. אהבתה נרצחה באכזריות על ידי לוכד מזיקים מסתורי. המכה כל כך קשה וקטלנית, שברגע הראשון לא ברור לה מי הרוצח ומי הנרצח, איפה הראש ואיפה הגוף, מה מחובר עדיין בעבותות של בשר ומה נגדע ונשחת לעד, ואיך אהבה גדולה, סימביוטית, הפכה פתאום לפגר עלוב של חולדה.

ובכל זאת הכל ברור: הנה דפנה - הגוף, והנה אלון - הראש. הנה דפנה - הקורבן שננטש לסבלו, והנה אלון - הבוגד שנטש. הנה דפנה - המשוררת שקוראת לדברים בשמותיהם ובדרך זו משיבה לעולם ההפוך את סדרו, והנה השארית של כל זה - האהבה לאלון והזעם הנורא עליו אחרי שהלך.

אבידן והעתיד | אלי הירש

"תשוקת העתיד של אבידן עודדה אותו לקחת חלק בלא מעט מהפכות שהתרחשו בחייו, ותמיד בזמן אמת, כשהמהפכה היתה עדיין טרייה לגמרי. מהפכת הרוקנרול והפופ ניכרה בשיריו כבר בראשית שנות הששים. תרבות הסמים הניבה את "דו"ח אישי ממסע אל אס די" ב-1968. הוא דיבר עם תוכנת מחשב בספרו "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי" ב-1974, והחל משנות השבעים שיריו רוויים בדימויים החוזים את תרבות הרשת - מרחבים וירטואליים הנוצרים מתוך רשתות תקשורת מסועפות.

הדימויים האלה מסעירים משום שהם עדות לכך שתשוקת העתיד של אבידן לא היתה כוזבת, שהוא באמת תפס משהו, עלה על גל שאחרים התקשו לראות. אבל לא פחות מהדימויים האלה חשובה התחושה המיידית ששירתו מעוררת - לא רק של התחדשות מתמדת וחתירה בלתי פוסקת לחופש, אלא גם של תזוזה רצופה מאידיאל השיר הבודד, המושלם, הסגור בתוך עצמו, לרשת מילים תזזיתית הפתוחה לשינויים, לווריאציות, לקפיצות, ללינקים חדשים, להתפתלויות מפתיעות, אפילו לדוברים נוספים, וירטואליים וממשיים, לתרגום זריז משפה לשפה, מתודעה לתודעה, ממדיום למדיום.

זאת גם החוויה המשמעותית ביותר שעולה מתוך הכרך הראשון של כל שיריו
(כל השירים כרך א, הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק 2009). מי שמכיר קצת את אבידן ישמח לדעת שגבולות הכרך הזה חופפים במידה רבה לגבולותיו של "משהו בשביל מישהו", המבחר משירתו המוקדמת שראה אור ב-1964. המבחר ההוא התגלגל איכשהו לבית הורי ב-1975, כשהייתי בן שלוש-עשרה, והפך אותי בתוך כמה שבועות לקורא אובססיבי של שירה. רחל עשתה עלי איזה רושם לפני כן, אבל אבידן הוא מי שהפך את השירה לגורם קבוע בחיי, וכל שאר המשוררים התגלגלו לשם בעקבותיו."

החרוז משיב מתקפה | פרימו לוי

המסה "החרוז משיב מתקפה" בתרגומו של דוד פאפו אשר פורסמה בכתב העת "הו! 7" - לקוחה מהקובץ "יצרן המַראות", אסופה של סיפורים קצרים, מאמרים ומסות שהתפרסמו לראשונה מעל דפי העיתון La Stampa, שבו השתתף פרימו לוי בקביעות משנות השישים ואילך. הוא מציג במסה זו הסתכלות "חוץ-ספרותית" על השירה - הסתכלות של מדען - ומבקש להציע הסבר רציונלי ומדעי לתופעת החרוז (אגב, מעניין לציין כי מרבית שיריו של לוי עצמו, שכונסו בקובץ Ad Ora Certra, כתובים בחרוז חופשי ברוח התקופה).

זוהי מסה הכתובה בסגנונו האופייני של לוי: סגנון מפוקח ומדוד, אך אף פעם לא קפוּץ; כתיבה "הכרחית ומַספקת", שלעולם אינה גולשת למחוזות דלות-החומר. סגנונו של כימאי המודד ומחלק, וחורץ לבסוף משפט רק על סמך ראיות מוצקות.

כל השירים ושירים חדשים, נתן זך | אלי הירש

כינוס שירתו של נתן זך בשלושה כרכים עבים עד מאוד: "כל השירים ושירים חדשים", מצדיק את הניסיון לעשות מין סיכום ביניים. הסיכום הזה לא פשוט, משום שאי אז בשלהי שנות הששים, אחרי כתריסר שנים שבהן הוא כתב כמה מהשירים היפים והמקוריים ביותר שידעה השירה העברית - שירים שהפכו אותו למשורר הישראלי המרתק והמצליח בדורו - נטשו המוזות את זך והותירו אותו לבדו.

אלא שזך לא ויתר והמשיך לכתוב בלעדיהן, מכביר שירים חסרי השראה בזה אחר זה. את שיריו המוקדמים, המשוכללים והמוזיקליים כל כך, אפשר למצוא בכרך א' של מפעל הכינוס החדש. שני הכרכים האחרים מלאים במה שקרה אחר כך, והקריאה בהם היא חוויה משונה, מתסכלת אך לא בלתי מעניינת, כי יש אפקט מיוחד לרצף ארוך של שירים עייפים ותפלים שנכתבו על ידי משורר כה מוכשר, ובעיקר כה מודע לעצמו.

מודע לעצמו - זה העיקר. מודע לעצמו במרכאות ובלי מרכאות, לטוב ולרע. "אני לעצמי אני שר" כתב זך באחד משיריו המוקדמים ביותר, הד ל"רק על עצמי לספר ידעתי" של אחת המבשרות המובהקות שלו בשירה העברית - רחל המשוררת. והאמת היא שכמו אצל רחל לא לעצמו הוא שר אלא על עצמו, כמעט אך ורק על עצמו.

עיבל, חיים גורי | אלי הירש

ספרו החדש של חיים גורי מוצג על גב הכריכה בחסכנות שמדגישה את גודל המעמד:
"ששים שנה אחרי הופעת פרחי אש, (1949), ספר ביכוריו של המשורר חיים גורי, רואה אור הספר עיבל ." הקישור הישיר בין שני הספרים רומז לשני עניינים הכרוכים זה בזה: לששים שנות שירת גורי, ולששים השנים שחלפו מאז מלחמת השחרור.

תחושת הסיכום מתחזקת כאשר מתברר שרוב הספר מוקדש לפואמה הקרויה גם היא "עיבל", שעניינה חשבון נפש ארוך עם משהו שאפשר לכנות בהיסוס "מורשת תש"ח". השאלה היא כמובן למה עיבל, והתשובה היא שעיבל הוא הר הקללה כשם שגריזים הוא הר הברכה, ושתיהן, הקללה והברכה, קשורות במישרין (ראו דברים כ"ז ויהושע ח') לכיבוש הארץ, כלומר למלחמת השחרור.

מהי הקללה הזאת? למה ההיזכרות בתש"ח, המצויה בלב כל שאר ההיזכרויות ב"עיבל", רווייה בתחושות איומות כל כך של פקפוק עצמי, אשמה והחמצה? הספר מעניק שלוש תשובות לשאלה.

אותלו ופרשת קצב: הרהור על הכשירות הסיפורית | מנחם פרי

מנחם פרי מגייס את מושג ה"כשירות הסיפורית" כדי לעשות סדר (אי סדר) בהשתלשלות האירועים שהביאו להחלטת פרקליט המדינה, משה לדור להגיש כתב אישום נגד משה קצב.

פרי: " נקודת-הראות שאני מציג כאן אינה שייכת רק לתורת הסיפור (נרטולוגיה) או לפואטיקה של הסיפור, הנחקרים בחוגים לספרות באקדמיה, אלא היא מתייחסת לתופעה אנושית כללית. הנטייה לשמוע ולספר סיפורים היא אחד מעקרונות היסוד של החשיבה והקליטה האנושיות. ילדים מפתחים, מגיל צעיר ביותר, "כשירות סיפורית" כלשהי (בצד הכשירות הלשונית), שהיא היכולת להפיק סיפורים ובעיקר להבין סיפורים."

ולמבקשים לרדת לשורשיה של הכשירות הלשונית ובעיקר לויכוח עם נלסון גודמן והילרי פטנם: Linguistic Contributions to the Study of Mind, (נועם חומסקי, 1998).